מאת: יוסף סילאן, עו"ס קליני, פסיכותרפיסט
אם יצא לכם להתמודד עם הפרעת טורדנית-כפייתית (OCD), אתם בטח יודעים שזהו אתגר נפשי מורכב, הכרוך במעגל שוחק של ספקות, בדיקות וחרדה. אצל האדם המאמין, ההפרעה מתלבשת בדרך לעיתים קרובות על עולמו הרוחני של האדם, אשר עבור האדם הדתי, היא החלק בנפש היקר לו מכל.
האובססיה הופכת את הרצון הטהור, לעשות רצון ה', למלכודת של רצון למושלמות, שבה כל ספק קטן נתפס כחשש מפני חטא חמור או פגיעה בקדושה. החרדה דוחפת את האדם לניסיון אינסופי "לסגור מעגל" וללבן כל ספק שעולה, עד להגעה לוודאות מוחלטת, וודאות שכמובן ואינה קיימת במציאות האנושית.
הקושי המיוחד שעולה כאן הוא שה-OCD בעצם מוצא לחרדות אלו "גושפנקא" הלכתית. מרן ה"סטייפלר" זיהה כיצד ה"עצבים" מתחפשים ליראת שמיים, ומייצרים מצג שווא שבו הסבל והלחץ נתפסים כהידור מצווה.
הניסיון הטיפולי הקליני מראה שאנשים דתיים, יכולים לשאוב קורת רוח עצומה דווקא ממקורות תורניים. מקורות היהדות מעניקים להם לגיטימציה וחיזוק מול החרדה המערערת, ומהווים עוגן במקום שבו החרדה מטילה ספק את בשכל הישר.
כדי להתיר את המלכודת, ולפצח את המלכוד, נצעד בעקבות מודל הריפוי שייסד הבעל שם טוב הקדוש, "הכנעה, הבדלה והמתקה" דרך עצות תלמידיו הצדיקים. אנו נלמד ונגלה כי מודל זה מהווה תשתית רוחנית-נפשית לשינוי תודעתי עמוק, עבור כל אדם המתמודד עם מחשבות אובססיביות.
בואו ונפרט בהרחבה על 3 תנועות נפש אלו בעבודת ה', הכנעה, הבדלה והמתקה:
השלב הראשון במודל הוא ההכנעה. ההכנעה היא קודם כל ההכרה בכך שהמחשבה הטורדנית אינה ספק רוחני עמוק הדורש בירור, אלא "רעש" מוחי ותוצר של בלבול גופני ונפשי. רבי נחמן מברסלב מחולל כאן מהפכה כשהוא מזהה כי המחשבות האלו לא נובעות מפגם רוחני, אלא ממה שהוא מכנה "עכירת הדמים" ו"בלבול המוח". בכך הוא מוריד את הסטטוס שלהן מ"שאלה הלכתית חמורה" ל"הבל הבלים" ושטות:
"שֶׁיָּדוּעַ לְכָל מִי שֶׁנִּלְכָּד בָּזֶה וְיֵשׁ לוֹ אֵלּוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת... שֶׁהוּא שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן גָּדוֹל וְהוּא רַק מֵעֲכִירַת הַדָּמִים, מֵעֲכִירַת וּבִלְבּוּל הַמֹּחַ... וְאַף עַל פִּי כֵּן קָשֶׁה לוֹ מְאֹד לְסַלֵּק מַחְשַׁבְתּוֹ מֵהֶם מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר נִתְעַכֵּר וְנִתְבַּלְבֵּל מֹחוֹ מְאֹד... בֶּאֱמֶת מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֵּעָה, הוּא אֶצְלוֹ שְׁטוּת גָּדוֹל."
דינמיקת המרדף - על פי רבי נחמן היא כי ככל שתברח - המחשבות ירדפו אותם יותר. רבי נחמן חושף פרדוקס טיפולי קריטי (המקביל לתיאוריות מודרניות לטיפול CBT של 'דיכוי מחשבות'): ככל שאדם נלחץ מהמחשבה ומנסה לברוח ממנה בבהלה, הוא רק מחזק אותה. המחשבה הטורדנית פועלת כמו צל - כמה שמנסים לברוח יותר, כך היא תרדוף אחריך בעוצמה רבה יותר. המאבק האקטיבי, הלחץ והניסיון "לגרש" את המחשבה בכוח הם הדלק של החרדה:
"וְכָל מַה שֶּׁמִּתְגַּבֵּר וּמְנַעְנֵעַ וְזוֹרֵק רֹאשׁוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה מִתְגַּבְּרִים עָלָיו הַדִּמְיוֹנוֹת אֵלּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר... עַל כֵּן אַדְּרַבָּא... צָרִיך שֶׁלֹּא לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל וְשֶׁלֹּא יִכְפַּת לֵהּ מַה שֶּׁעוֹמְדִים לְפָנָיו וְרַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ..." (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ע"ב)
בטיפול פסיכולוגי אפשר להיעזר בגישה כזו, כאשר מתייחסים אל המחשבה הטורדנית בדרך זאת, למרות הספק המובנה שהאו סי די מייצר.
דוגמה טיפולית: אדם החש "חובה" לחזור על קריאת שמע שוב ושוב כי אולי לא ביטא נכון את האות ק'. לפי רבי נחמן, העבודה היא להכיר בכך שזהו בלבול המוח הנובע ממצב גופני-נפשי מעורער, לא להיבהל מהספק שנותר באוויר, ולהמשיך בתפילה בבחינת "לא יכפת ליה", כלומר ימשיך בתפילה, ויתעלם מהמחשבות המטרידות.
בשלב ההבדלה, אנו מפרידים בין ה"אני" של מי שאנחנו, לבין המנגנון החרדתי. כאן אנחנו מבססים יחס אגו-דיסטוני (Ego-Dystonic). מושג מקצועי זה מתאר מצב שבו האדם חווה מחשבות שנחוות כדומיננטיות מאוד, אך מאידך הן זרות לחלוטין לערכיו ולזהותו. אז מה זה בעצם אומר?
החלל השמאלי והחצנת הבעיה:
בעל התניא מסביר שהדחף הטורדני נובע מה'נפש הבהמית' השוכנת ב"חלל השמאלי שבלב". הגדרה זו חיונית להבנה שמדובר בחלק שאינו מהותי לאדם, זוהי מערכת הממוקמת "בצד", כמעין מנגנון הישרדותי (כמו האמיגדלה) הפועל במקביל לנפש אך אינו חלק מהותי ממנה. התייחסות לחלק מאיתנו, כאילו היא חלק חיצוני, מכונה החצנה.
החצנה זו מאפשרת למטופל לראות ב-OCD "גורם פולש" חיצוני. ברגע שהאדם מחצין את הבעיה ומבין שהיא "יושבת" בחלל השמאלי, הוא יכול להתבונן בה מבלי להזדהות איתה, ובכך להחליש כוח השפעתה של המחשבה עליו.
"אל יפול לבו" – מניעת ייאוש ואשמה:
מתוך ההבנה שהמחשבה היא גורם ש- "פולש" לחלל השמאלי שבלב ולא פגם רוחני, נובעת העצה המרכזית: לא ליפול ברוח. בעל התניא מדגיש שהופעת המחשבה הטורדנית אינה מעידה על פגם אמוני, אלא היא תוצאה של מאבק מובן והכרחי. דווקא כשאדם מתאמץ בעבודת ה', המנגנון החרדתי (הקליפה) מתגבר כנגדו בבחינת "דרך הנלחמים", ולכן אין מקום לעצבות, כפי שהוא מרחיב כותב:
"אַךְ אַף עַל פִּי כֵּן, אַל יִפֹּל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לִהְיוֹת מִזֶּה עָצֵב נִבְזֶה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה רַבָּה. אֶלָּא אַדְּרַבָּא, יִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹסִיף אֹמֶץ בְּשׂוּמוֹ אֶל לִבּוֹ כִּי נְפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה הִיא מֵהַקְּלִפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי... וְנוֹדָע דֶּרֶך הַנִּלְחָמִים... כְּשֶׁאֶחָד מִתְגַבֵּר, אֲזַי הַשֵּׁנִי מִתְאַמֶּץ לְהִתְגַּבֵּר גַּם כֵּן בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחוֹ." (תניא, פרק כ"ח)
מניעת תגובה ואיסור הליבון:
בעל התניא מזהיר שלא "להתאבק" עם המחשבה ולא להיות "שוטה" המנסה ללבן את הספק בכוח השכל. הוא מלמד שגם אם המחשבה נראית קריטית לבירור ודורשת "סגירת מעגל", הניסיון ללבן אותה רק מזין את החרדה: "וְגַם אַל יְהִי שׁוֹטֶה לַעֲסֹק בְּהַעֲלָאַת הַמִּדּוֹת שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה..."
במישור הטיפולי (ERP), זו מהווה טכניקה של חשיפה לגירוי ומניעת תגובה. הניצחון טמון בשהייה בספק מבלי לבצע את הטקס המרגיע. הטיפול מסייע לשאת את אי-הנעימות הזו מתוך הבנה שהמחשבה היא חיצונית (אגו-דיסטונית), וכי כמה שהיא מפחידה שלה, היא אינה מייצגת את מי שאנחנו. השייכות האמיתית שלך היא לנפש האלוקית, והמחשבה היא רק דומה ל- "ערל" ולזר המדבר אלינו, שעלינו פשוט להתעלם ולא לענות לו, ולהמשיך את היום בשמחה.
דוגמה טיפולית: אדם שנתקף ספקות לגבי עניני נידה, למד לזהות שהדחף לוודאות למעשה מקורו ב"חלל השמאלי שבלב". במקום ליפול לעצבות ולהרגיש "נבזה" או פגום דתית, הוא הוסיף אומץ והבין שהמאבק עצמו מוכיח שרצונו הוא רצון אלוקי. הוא בוחר לשאת את אי-הנעימות של חוסר הוודאות ולא לבצע את הבדיקה, מתוך הבנה שכאשר הוא לא נופל ברוחו, החרדה נעשית למיותרת והוא חווה הקלה.
השלב הסופי והמעמיק ביותר הוא ההמתקה. כאן אנו הופכים את המאבק ב-OCD למנוף של צמיחה רוחנית. הראי"ה קוק מלמד ש"יראת יתר" ( ובהקשר שלנו החרדה הדתית הטורדנית) פוגמת באמונה הבסיסית של האדם בטובו ובאלוקות שבו. היא גורמת לו להפסיק להאמין בשכלו הישר וביכולת שלו לקבל החלטות:
"יִרְאָה יְתֵרָה פּוֹגֶמֶת הִיא אֶת הָאֱמוּנָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין בַּעֲבוּרָהּ בְּעַצְמוֹ וּבְשִׂכְלוֹ, וּמְמַעֵט אֶת הַהַכָּרָה שֶׁל הַנִּיצוֹץ הָאֱלֹהִי שֶׁבְּנִשְׁמָתוֹ, וּמִפְּנֵי כָּךְ בָּאִים הִרְהוּרִים רָעִים לְצַעֲרוֹ." (שמונה קבצים ג':קכ"ט)
הסבל כמיילד אמונה עצמית:
כאן טמון חידוש טיפולי עצום: הסבל וההרהורים הקשים אינם עונש, אלא הם באים לצערו של האדם כדי ליילד מתוכו דחיפה פנימית עמוקה.
ה-OCD דוחק את האדם לקיר עד שהוא נאלץ להפסיק לחפש וודאות חיצונית ב"שכל הספקני" (שמנסה ללבן כל פרט במושלמות אינסופית) ולהתחיל להאמין בעצמו.
הריפוי מתרחש כאשר האדם חוזר לסמוך על ה"ניצוץ האלוקי" שבו, המשתקף ב"כל נטיות נפשו". זהו מעבר מניתוח שכלי אינסופי להקשבה לאינטואיציה בריאה.
זיהוי מבעד לחרדה – רגש ותחושה:
במישור הטיפולי, אפשר לחזק את האינטואציה, על ידי זיהוי רגשות ותחושות גוף מבעד למסך החרדה. במקום שבו השכל הטורדני רוצה "סגירת מעגל" וודאות מוחלטת, האינטואיציה הגופנית (תחושת הבטן הבריאה) יודעת את האמת.
כאשר האדם מזהה את החרדה הגופנית (הכיווץ, הדופק) הוא מבין שזהו "הרהור רע" שבא לצערו, ומתוך כך הוא מתחזק באמונה בשכלו הבריא:
"הַצַּדִּיק מַכִּיר אֶת הַסִּבָּה הַיְסוֹדִית לְצָרָה זוֹ, וְחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה מִיִּרְאָה הַיְתִירָה, וּמְקַיֵּם 'אַל תִּירָא אַבְרָם'... עַד אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן יִרְאֶה אֶת אוֹר אֵל אֱמֶת הַמֵּאִיר בְּשִׂכְלוֹ, וּבְכָל נְטִיּוֹת נַפְשׁוֹ."
דוגמה טיפולית: מטופל שלמד לזהות שבכל פעם שעולה ספק טורדני, מופיע כיווץ מוכר בבטן. הוא הבין שהתחושה הזו היא הוכחה לכך שמדובר ב"יראה יתירה" ולא בספק הלכתי אמיתי. ברגע שהוא זיהה את החרדה מבעד למחשבות, הוא הצליח ליישם את ה"המתקה": הוא לא עצר לבדוק (לא ניסה "לסגור מעגל"), אלא בחר לסמוך על האינטואיציה הבריאה שלו. למד לראות שהאמת נמצאת בנטיית הנפש הפשוטה והבריאה שלו, ולא בדקדוקי החרדה הטורדניים. כאשר גם הם לבסוף נחלשים, והאדם מחזק את עצמו ומגלה חלקים נוספים בנפשו, מתחזק ומתעצם.
אם כן, דרך מודל הבעש"ט אנו הופכים את ה-OCD ממלכודת למסע של חירות ואמון:
הכנעה (רבי נחמן): הבנה שמקור הסבל הוא פיזיולוגי ("עכירת הדמים") ובלבול מוחי. הפסקת המרדף אחרי ה"צל" והכרה בכך שהמחשבה היא שטות ושיגעון.
הבדלה (בעל התניא): יצירת יחס אגו-דיסטוני. החצנת הבעיה כדיירת ב"חלל השמאלי" שאינה מהותית לאדם. "אל יפול לבו" – הפסקת האשמה העצמית והבנה שהמאבק הוא סימן לחיות. יש כאן סירוב להיות "שוטה" המלבן מחשבות זרות.
המתקה (הרב קוק): חזרה לאמונה עצמית. הפיכת החרדה לדחיפה פנימית ליילד אינטואיציה בריאה. זיהוי ה"אור המאיר בשכלו ובכל נטיות נפשו" דרך הקשבה לתחושות הגוף והרגש מבעד למסך החרדה.
במקום שבו החרדה ניסתה לצמצם את האדם למושלמות בלתי אפשרית, עצות הצדיקים קוראת לנו להתרחב, לסמוך על הניצוץ האלוקי שבנו, ולעבוד את ה' מתוך חירות, שמחה ואמון פנימי עמוק. הכרה שמאפשרת לנו להתעלם מהמחשבות, להתגבר עליהן, ולהתחבר לאינטואיציה ולידיעה הפנימית של האמת שבנו.
יוסף סילאן עו"ס קליני, בוגר התוכנית לפסיכורתפיה דינמית ממוקדת באוניברסיטת בר אילן. בעל הכשרה בתחום טיפול בנפגעי טראומה מינית ומטפל באי אמ די אר. עובד שנים רבות עם המגזר הדתי והחרדי עם נוער ומבוגרים.
"השמחה הפשוטה והכנה ביותר היא לגלות שמה שהיה נראה פעם כבלתי מושג - נתפס היום כמובן מאליו"
תגובות